החלטה בתיק ת"א 11285-08

הנתבעת (המדינה) טענה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה, לאור הוראת סעיף 5א בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן - חוק אחריות המדינה). על רקע טענה זו, נחלקו הצדדים בשתי שאלות אלו: האחת, האם יש לשמוע תחילה את ראיות הצדדים בעניין טענת ההתיישנות, או שמא יש לשמוע את ראיות הצדדים לגופה של התביעה ואגב כך תשמענה גם הראיות בעניין טענת ההתיישנות. השנייה, אם יוחלט שתחילה יישמעו ראיות הצדדים בטענת ההתיישנות בלבד, כי אז ראיותיו של מי מהצדדים תשמענה תחילה, של התובעים או שמא של הנתבעת, שהעלתה את טענת הסף, שלפיה יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה.

א.         רקע ועיקרי טענות הצדדים

2.         ביום 6.7.2012 ניתן על-ידי פסק-דין שלפיו התביעה נדחתה על הסף מחמת התיישנותה, וזאת לאור הוראת סעיף 5א בחוק אחריות המדינה. פסק הדין ניתן על סמך טענות שטענו הצדדים בכתב ומבלי שנשמעו ראיות.

על פסק-דין זה הגישו התובעים ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 58019-09-11), אשר התקבל בפסק-דין שניתן ביום 14.5.2012 (פסק-דינם של כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ וכבוד השופטים א' רומנוב ור' וינוגרד). הערעור לא התקבל לגופו ולא נקבע בו שהתביעה לא התיישנה ולפיכך היא ראויה להתברר לגופה. קביעת בית המשפט המחוזי הייתה, שבטרם תוכרע טענת ההתיישנות על הערכאה הראשונה לשמוע ראיות בעניין טענה זו.

עוד נקבע, במאמר מוסגר, כי שמיעת הראיות כאמור, תהיה "אם בנפרד ואם במסגרת שמיעת כלל הראיות" ולאחר מכן תוכרע טענת ההתיישנות בשנית על סמך ראיות אלו (שם, פסקה 6).

למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי לאחר שקבע כי "לא ניתן לקבוע, על יסוד כתב התביעה בלבד, באיזה מועד נוצרו עילות התביעה של המערערים ולמצער חלקן, ומאיזה מועד היה בידם 'כוח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה המשפטית ולזכות בסעד ..." (פסקה 5 בפסק הדין). זאת הגם שבית המשפט המחוזי הוסיף כי "ויודגש, כי על-פי ההלכה, לצורך בירור טענת התיישנות המועלית במסגרת בקשה לסילוק על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות במחלוקת" (שם). 

3.         בקדם המשפט שהתקיים ביום 2.7.2012 נדרשו הצדדים להתייחס לשאלה אם תחילה יישמעו ראיות בטענת ההתיישנות. בא-כוחם של התובעים טען כי מאחר שמדובר בתביעה משנת 2008 יש לשמוע את הראיות בעניין התביעה לגופה. עוד טען, כי מאחר שהמדינה העלתה את טענת ההתיישנות, הרי שעליה נטען ההוכחה להוכחת טענתה ולפיכך עליה לפתוח בהבאת הראיות.

מנגד טען בא-כוחה של המדינה, כי יש לשמוע תחילה את טענת ההתיישנות, מאחר שאם טענה זו תתקבל, יימצא שניהול התביעה כולה מיותר. באשר לסדר הבאת הראיות טען, כי התובעים הם אלו הטוענים שנזקיהם לא התיישנו, ולפיכך הם יודעים מתי נגרמו הנזקים ועליהם להוכיח זאת.

ב.         דיון

(1)        הפרדה דיונית, כך שתחילה תוכרע טענת ההתיישנות

4.         ככל שהדברים אמורים בשאלה אם יש לברר תחילה רק את טענת ההתיישנות, הרי שאני סבורה שלאור מהות התביעה, יש לברר תחילה את טענת ההתיישנות. כפי שטען בצדק, בא-כוחה של המדינה, אם הטענה אמנם תתקבל, כי אז יתייתר הצורך בשמיעת התביעה כולה. ראו בעניין זה את דברי כבוד השופט י' עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010) (בפסקה 26):

"מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11.6.09), סעיף 2 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה)".

(2)        נטל ההוכחה וסדר הבאת הראיות

5.         גם בעניין שאלת נטל ההוכחה והשאלה על מי לפתוח בהבאת הראיות, הדין הוא עם המדינה. כפי שאף נקבע בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק הדין שהוזכר בו (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (2008), שניתן על-ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקאות 21-19) וכפי שנקבע בפסיקה רבה נוספת, תנאי לבירורה של תביעה הוא, שהמועד שבו היה בידי התובעים "כוח התביעה" היה בטרם החלה התקופה שבה תביעתם התיישנה.

תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נוצרה עילת התובענה, והמבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (21.7.2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684; ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594).

עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 39).

6.       המועד שבו נוצרה עילת התביעה לעניין טענת ההתיישנות, נבחן על-פי האמור בכתב התביעה ועל יסוד ההנחה שכל האמור בכתב התביעה הוכח כנכון. ראו בעניין זה בעניין אלנקווה (בפסקה 16):

                        "כלל דיוני נוסף, המנחה את פסיקת הערכאות בתחום טענת סף של התיישנות, כמו גם בטענות סף דיוניות אחרות, הוא כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו. לפיכך, לצורך בחינת טענות בעניין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות".

בענייננו כאמור, ניתן פסק-דין על סמך כתב התביעה, שעל-פיו התביעה לכאורה, התיישנה. בית המשפט המחוזי ראה לנכון לאפשר לתובעים להוכיח את אשר החסירו בכתב התביעה. בנסיבות אלו, הרי שעליהם להוכיח תחילה כי הטענות אשר נטענו בכתב התביעה, אמנם מקימות עילת תביעה אשר לא התיישנה. בנסיבות אלו, אין מקום לחרוג מהכלל שלפיו התובעים הם בבחינת "המוציא מחבירו", לפיכך עליהם הראיה ועליהם אף לפתוח בהבאת ראיותיהם. לכך גם מצטרפת טענת הנתבעת, שהעובדות הן בידיעת התובעים, אשר יודעים מתי נגרמו נזקיהם.